19.09.2026

יום כיפור הוא אחד הימים היחידים בשנה שבהם כמעט הכול מאט.

פחות טלפונים, פחות הודעות, פחות חדשות ופחות רעשי רקע.

ובתוך השקט הזה, בין אם אנחנו צמים ובין אם לא, יש לנו הזדמנות לעצור ולחשוב:

מה עשינו נכון השנה? מה יכולנו לעשות אחרת? ומה אנחנו ממשיכים לדחות, למרות שאנחנו יודעים שמתישהו נצטרך להתמודד איתו?

אני עוסק כבר יותר משני עשורים בעולם הפנסיוני, הפיננסי וההשקעות, ופגשתי לאורך השנים אלפי אנשים ומשפחות בשלבים שונים של החיים.

אם יש דבר אחד שהשנים האלה לימדו אותי, הוא שהמצב הכלכלי שלנו בגיל 60 או 70 כמעט אף פעם לא נקבע בהחלטה אחת גדולה. הוא נבנה ממאות ואולי אלפי החלטות קטנות, ובעיקר מהחלטות שקיבלנו בזמן או בחרנו לדחות.

בין פוליטיקה לכלכלה אין באמת קיר

אפשר לאהוב פוליטיקה ואפשר להתרחק ממנה, אבל אי אפשר באמת להפריד אותה מהכיס שלנו.

תקציב המדינה, מיסוי, ריבית, יוקר המחיה, דיור, תעסוקה, קצבאות ופנסיה אינם מושגים תאורטיים. בסופו של יום, הם משפיעים ומגיעים לחשבון הבנק של כולנו.

בתקופה שבה הוויכוח הציבורי רועש במיוחד, קל לנהל כמעט כל דיון בסיסמאות: בעד או נגד, ימין או שמאל, קואליציה או אופוזיציה.

אבל לשיטתי בעולם הכלכלי יש שאלה חשובה יותר:

לא רק מה ההחלטה נותנת לנו היום, אלא מי ישלם עליה בעוד 10, 20 או 30 שנה.

וזו בעיניי השאלה שצריכה לעמוד גם במרכז הדיון שהתעורר לאחרונה סביב פנסיית החובה.

עוד כמה מאות שקלים היום, פחות פנסיה בעתיד?

המועצה הלאומית לכלכלה בראשות פרופ' אבי שמחון העלתה הצעה לשינוי במודל פנסיית החובה בישראל [למאמר בכלכליסט].

חשוב לדייק: ההצעה אינה אומרת שאנשים עד גיל 40 לא יחסכו לפנסיה כלל. לפי הפרסום, תבוטל עד גיל 40 חובת הפרשת העובד, שעומדת כיום על 6%, בעוד שהפקדות המעסיק והפיצויים יישארו. העובד יוכל לבחור להמשיך ולהפקיד את חלקו באופן וולונטרי.

וכן. יש היגיון בשאלה שההצעה מעלה.

שנות ה־20 וה־30 הן שנים שבהן משפחות רבות מתמודדות עם שכר שעדיין לא הגיע לשיאו, שכירות או משכנתה, גנים, ילדים והוצאות מחיה כבדות. כמה מאות שקלים נוספים בנטו בהחלט יכולים להקל.

לכן השאלה אם נכון לחייב כל אדם לחסוך באותו שיעור בכל שלב בחייו היא שאלה לגיטימית.

אבל יש גם צד שני שהוא קריטי למשוואה.

הכסף שאנחנו לא רואים

כשאנחנו לא מפקידים 500₪ החודש, אנחנו רואים מיד את היתרון: יש עוד 500₪ בחשבון.

מה שאנחנו לא רואים הוא מה שאותם 500₪ היו יכולים להפוך אליו בעוד 30 או 40 שנה.

בחיסכון ארוך טווח יש רכיב שאי אפשר לקנות מחדש:

זמן.

כסף שמופקד בגיל 25 אינו שווה לכסף שמופקד בגיל 45, גם אם הסכום זהה. לא בגלל השקל עצמו, אלא בגלל מספר השנים שבהן הוא יכול להיות מושקע, לצבור תשואה ולייצר תשואה גם על הרווחים שכבר נצברו.

זהו כוחו של אפקט הריבית ד'ריבית – Compound interest.

וכאן אני רוצה לתת דוגמה מהחיים, כזו שפגשתי לא פעם במסגרת עבודתי.

המלגה עוזרת היום. אבל מה קורה לפנסיה?

במהלך השנים נפגשתי עם לא מעט מלגאים. אנשים צעירים ומוכשרים שמקבלים מלגות ממקורות שונים כדי ללמוד, לחקור או לעסוק בפעילות הקשורה למקצוע שלהם.

המלגה בהחלט מסייעת להם להתקיים, אבל במקרים רבים קורה דבר אחד משמעותי מאוד:

אף אחד לא מפקיד עבורם לפנסיה.

ולצערי, מניסיוני, רובם המוחלט גם לא דואג לבצע הפקדות באופן עצמאי.

בואו ניקח שני צעירים בני 25.

האחד מקבל מלגה או צירוף מלגות בסך 10,000₪ בחודש.

השני עובד כשכיר ומשתכר 10,000₪ ברוטו בחודש.

נניח שהמצב הזה נמשך שש שנים בלבד, מגיל 25 ועד גיל 31.

אצל השכיר מופקדים לפנסיה מדי חודש, לפי שיעורי המינימום המקובלים, כ־18.5% מהשכר: חלק העובד, חלק המעסיק ורכיב הפיצויים.

במקרה שלנו מדובר בכ־1,850₪ בחודש.

אצל המלגאי שאינו מפקיד באופן עצמאי:

0₪.

כאן בדיוק נכנסת החשיבות של בדיקה פנסיונית מסודרת, במיוחד אצל מי שעובר בין תקופות של מלגות, עבודות זמניות, עצמאות ושכירות. לא פעם דווקא המעברים האלה הם המקום שבו נוצרים פערים בלי שאף אחד שם לב.
[צ'ק אפ פנסיוני / בדיקת הפקדות וכיסויים]

ומה קורה אחרי שש שנים?

בלי תשואה בכלל, לשכיר הופקדו בתקופה הזו כ־133,200₪.

עכשיו נוסיף את המרכיב החשוב באמת: הזמן שבו הכסף מושקע.

לצורך ההמחשה בחרתי להשתמש בתשואה ממוצעת של 6% לשנה.

למה דווקא 6%?

בחישובים רגולטוריים ארוכי טווח נהוג להשתמש בהנחות שמרניות יותר, סביב 4%.  אך מנגד, התשואות שנרשמו בשנים האחרונות במסלולי פנסיה רלוונטיים היו גבוהות משמעותית מכך, ובחלק מהמסלולים אף סביב 8% ויותר בממוצע לתקופות מסוימות. לכן בעיניי 6% היא הנחת עבודה מתונה וסבירה לצורך המחשה, ולא ניסיון להציג תרחיש אופטימי.

בהנחת תשואה ממוצעת של 6%, אותם 1,850₪ בחודש יכולים להצטבר בתוך שש שנים לכ־160,000₪.

המלגאי שלא הפקיד כלל עלול להגיע לאותה נקודה בגיל 31 עם:

0₪ שנצברו מאותן שש שנים.

אבל עדיין לא הגענו לפער המשמעותי באמת.

שש שנים שהופכות ליותר ממיליון שקל

נניח שמגיל 31 שני האנשים כבר עובדים וחוסכים בדיוק באותו אופן.

אנחנו לא מעניקים לשכיר שום יתרון נוסף.

אנחנו רק לוקחים את כ־160,000₪ שהוא הספיק לצבור בין גיל 25 לגיל 31 ומשאירים אותם מושקעים עד גיל 67.

בהנחת תשואה ממוצעת של 6% לשנה, הסכום הזה לבדו עשוי לצמוח לכ־1,300,000₪.

יותר מ־1.3 מיליון שקל שנולדו למעשה משש שנות הפקדה בתחילת החיים המקצועיים.

ואם לצורך המחשה בלבד נשתמש במקדם קצבה של כ־200, הפער הזה עשוי להיות שקול לסדר גודל של כ־6,500₪ בחודש בקצבת הזקנה.

לא מדובר בהבטחה ולא בתחזית לקצבה עתידית.

התשואות ישתנו, מקדמי הקצבה עשויים להשתנות, קיימים דמי ניהול ועלויות ביטוח, וגם תנאי החיסכון והפרישה בעוד עשרות שנים אינם ידועים לנו היום.

אבל העיקרון קשה לפספוס:

שש שנים שבהן לא חסכנו בגיל צעיר אינן רק שש שנים אבודות. הן עלולות להפוך לעשרות שנות תשואה שאיבדנו עליהן.

וזו בדיוק הסיבה שאני נזהר כשאומרים לצעיר: "אל תדאג, תתחיל לחסוך אחר כך."

אחר כך אפשר להפקיד יותר.

אבל אי אפשר לחזור להיות בן 25.

ויש מחיר גם בהווה, לא רק בגיל 67

הפער בין המלגאי לשכיר אינו מסתכם בחיסכון העתידי.

קרן פנסיה היא לא רק קופת חיסכון לגיל הפרישה.

היא כוללת, בהתאם לתקנון ולמסלול הביטוח, גם כיסוי במקרה של נכות ואובדן כושר עבודה וכן כיסוי לשאירים במקרה פטירה.

לכן לאורך אותן שש שנים השכיר לא רק בונה לעצמו הון.

הוא גם זוכה למעטפת ביטוחית במקרה שבו החיים אינם מתנהלים לפי התוכנית.

המלגאי שאין לו קרן פעילה – חשוף הרבה יותר.

זה פער שלא רואים בדוח תשואה.

רואים אותו דווקא ברגע שבו קורה משהו.

וכשהמלגאי נכנס בגיל 31 לשוק העבודה ומתחיל להפקיד, הוא אולי מרגיש שהוא מתחיל מאותה נקודה כמו כולם.

אבל בפועל הוא כבר איבד שש שנות הפקדה, שש שנות צבירה ושש שנים שבהן היה פחות מוגן מבחינה ביטוחית.

וכאן חשוב לא פחות לטפל נכון גם ברגע הכניסה לעבודה חדשה, לוודא שהקופה שנבחרה מתאימה, שההפקדות אכן נקלטות ושלא נוצר נתק בכיסוי הביטוחי.
[תחילת עבודה חדשה / סיום העסקה]

וכאן בדיוק נמצאת השאלה הגדולה

הדוגמה הזו היא אחת הסיבות לכך שאני מסתכל בזהירות על כל הצעה שמבקשת להגדיל את הנטו של אדם צעיר על חשבון החיסכון הפנסיוני שלו.

אין ספק שהכסף נחוץ היום.

אבל הניסיון מלמד אותנו דבר נוסף: כשחיסכון הופך מ"חובה" ל"בחירה", לא תמיד הכסף שנשאר ביד באמת מוצא את דרכו לחיסכון חלופי.

הוא פשוט נטמע בהוצאות השוטפות.

עוד קנייה בסופר, עוד חשבון, עוד בילוי, עוד תשלום בכרטיס האשראי.

וזה טבעי לחלוטין.

דווקא בגלל זה נוצר מלכתחילה מנגנון של חיסכון ארוך טווח.

לכן בעיניי הדיון אינו אם ההצעה "טובה" או "רעה".

השאלה המעניינת יותר היא:

כמה מהעתיד נכון להקריב כדי להקל על ההווה?

ובעיקר, האם האדם שנהיה בעוד 30 שנה יסכים עם ההחלטה שקיבלנו בשמו היום?

אני שומע את המשפט הזה כבר שנים

לאורך השנים אני שומע שוב ושוב מאנשים בגילאי 50, 60 ומעלה:

"הלוואי שהייתי מתחיל לטפל בזה מוקדם יותר."

זה יכול להיות פנסיה, השקעות, משכנתה, ביטוח או פשוט כסף שעמד במשך שנים במקום הלא נכון, במסלול הלא נכון או בעלויות הלא נכונות.

לעומת זאת, כמעט אף פעם לא שמעתי אדם שמתקרב לפרישה אומר:

"חבל שהתחלתי לחסוך מוקדם מדי."

זו אחת התובנות החשובות שאני מנסה להעביר ללקוחות:

הצלחה פיננסית אינה בנויה רק מתשואה. היא בנויה גם מזמן.

ולא פחות חשוב, היא בנויה גם מניהול נכון של המסלול, העלויות ורמת הסיכון לאורך הדרך.
[דמי ניהול / מסלולי השקעה / מה באמת חשוב]

ומה שוק ההון יכול ללמד אותנו?

בכל שנה כמעט קיימת סיבה מצוינת לא להשקיע.

מלחמה, בחירות, אינפלציה, ריבית גבוהה, רפורמה, משבר או ירידות חדות בשווקים.

לפעמים דווקא עליות חדות גורמות לאנשים לומר: "עכשיו כבר מאוחר מדי".

מי שמחכה לרגע שבו הכול יהיה רגוע, ברור ובטוח, עלול לגלות שהרגע הזה פשוט לא מגיע.

שוק ההון מלמד אותנו שיעור חשוב:

אי ודאות אינה תקלה במערכת. היא חלק מהמערכת.

לכן חיסכון ארוך טווח אינו אמור להתבסס על ניסיון לנחש מה יקרה בחודש הבא, אלא על התמדה, פיזור, התאמת רמת הסיכון, בחירה בתכניות ובמסלול.ים הנכונים – ובעיקר זמן.

לפעמים אנחנו נבהלים מיום שבו השוק ירד ב־2%, ושוכחים שבמשך חמש שנים לא בדקנו בכלל את התיק הפנסיוני שלנו.

יום אדום בבורסה נראה דרמטי.

חמש שנים של הזנחה עוברות כמעט בשקט.

אבל לא פעם דווקא הן עולות לנו הרבה יותר.

מי שרוצה להעמיק בנושא של ניהול כסף, חיסכון והשקעות לטווח ארוך, צריך לזכור שההחלטה החשובה אינה רק "איפה להשקיע", אלא גם כמה זמן נותנים לכסף לעבוד ומה עושים בדרך.
[חסכונות והשקעות – כולם רוצים יותר]

ויש כאן גם אחריות של המדינה

הדיון סביב פנסיית החובה מעלה שאלה חשובה: כמה המדינה צריכה להחליט עבורנו?

מצד אחד, אדם צעיר עשוי להזדקק ליותר חופש להשתמש בכסף שלו היום.

מצד שני, רובנו מתקשים לוותר בהווה על כסף לטובת עצמנו בעוד 30 או 40 שנה.

זו בדיוק אחת הסיבות לכך שקיימת פנסיית חובה.

אפשר בהחלט לדון בשאלה אם המודל הקיים צריך להשתנות.

גם שיעורי ההפקדה ראויים לבחינה.

במקרים מסוימים ניתן לשקול הקלות לבעלי הכנסות נמוכות.

פתרונות אחרים יכולים להתחשב בגיל, בשכר ובמצב המשפחתי.

אבל שינוי כזה צריך להיבחן לא רק דרך השאלה כמה כסף ייכנס לחשבון הבנק בחודש הבא.

צריך לשאול גם מה יקרה לקצבה בעוד עשרות שנים, מה יקרה להגנות הביטוחיות ומה יקרה אם רוב האנשים פשוט לא יחסכו את הכסף שהתפנה.

זה דיון שראוי לנהל דרך המספרים והמשמעות שלהם עבור אנשים אמיתיים, ולא דרך השאלה מאיזה מחנה פוליטי הגיעה ההצעה.

אולי זה חשבון הנפש הכלכלי שלנו

יום כיפור הוא זמן טוב לחשוב על מערכות יחסים.

אולי כדאי להוסיף לרשימה גם את מערכת היחסים שלנו עם כסף.

האם אנחנו יודעים כמה חסכנו?

איפה הכספים שלנו נמצאים ואיך הם מושקעים?

האם בדקנו את הפנסיה בשנים האחרונות?

האם רמת הסיכון מתאימה לנו?

האם הביטוחים עדיין רלוונטיים או תואמים לצורך?

האם אנחנו משאירים כסף רב מדי בעו"ש או בהשקעות פחות רווחיות?

האם אנחנו מתכננים את הפרישה, או מניחים שנסתדר כשנגיע לשם?

ובעיקר:

האם אנחנו מטפלים בדברים החשובים לפני שהם הופכים לדחופים?

בעולם הכסף אין באמת כפתור "חזור"

אפשר להחליף מסלול השקעה.

קופה אפשר להעביר.

עלויות ניתן להוזיל.

ביטוחים ותוכניות אפשר להתאים מחדש.

לא מעט טעויות כלכליות עדיין אפשר לתקן.

אבל יש דבר אחד שאף סוכן ביטוח, יועץ, מנהל השקעות, שר אוצר או ממשלה אינם יכולים להחזיר לנו:

את השנים שעברו.

ולכן דווקא ביום שבו אנחנו מדברים על סליחה, תיקון וחשבון נפש, כדאי לזכור שלא כל דבר צריך לחכות עד שיהיה מאוחר.

לפעמים ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר אינה לבחור מוצר שמבטיח עוד אחוז או חצי אחוז תשואה.

היא פשוט להתחיל.

לבדוק. לשאול. לקבל החלטה. לבחור נכון. ולעשות את זה בזמן.

כי בסופו של דבר, כמעט לכל החלטה כלכלית יש מחיר.

השאלה היא רק מי ישלם עליו, ומתי.

גמר חתימה טובה.

שנדע לקבל השנה החלטות שלא יהיו נכונות רק להיום, אלא גם לאדם שנהיה בעוד 10, 20 ו־30 שנה.

הכותב: ערן בן סימון
סוכן ביטוח פנסיוני ופיננסי | מומחה פרישה ומיצוי זכויות
מנכ"ל ובעלים אופק הוגן סוכנות לביטוח
מגיע לכם יותר