חיסכון דרך הבנק היה מזה שנים לאופציה המיידית – ״המובן מאליו״. כשהיו מדברים על תכנית חיסכון אסוציאטיבית חשבו על פניה לבנקאי, הכסף בבנק אז נפנה לבנק… בנקאים היו מכווינים לקוחות ראשית לפקדונות, ואת המשקיעים ״המתוחכמים/אמידים״ ליועץ השקעות, שהיה מכווין בעיקר לקרנות נאמנות שהינן יחידות השתתפות בנכסים המושקעים בשוקי ההון (מניות ו/או אגרות חוב).
עד תם 2004 גם קופות הגמל נוהלו ע״י הבנקים וניתנה הטבת מס משמעותית ללקוח (״עמית״) ביחוד מפני שהרווח היה פטור ממס רווח הון (25% נכון להיום), ולכן אופן החיסכון בדרך זו נחשב לאטרקטיבי במונחי עלות תועלת.
מזה שנים, קיימות גם פוליסות פיננסיות (״פרט״) או פנסיונית (תחת תקנות קופוות הגמל) אשר איפשרו להשקיע כספים כדרך חברות הביטוח. גם ההשקעות הללו נחשבו לאטרקטיביות במיוחד, שכן התשואה (ריבית/רווח) היתה גבוהה וחלקן אף זכו לאג״ח ״מיועדות״ (מבטיחות ריבית) בחסות המדינה.
משרד האוצר קידם חקיקה במטרה לעשות סדר ואיזון הריכוזיות של ניהול השקעות באמצעות הבנקים לבין חברות הביטוח/בתי השקעות.
כיום, הבנקאים ימליצו על מוצרי המדף בניהולם כגון: פקדונות, קרנות נאמנות, תעודות סל, או מניות/אג״ח.
לעומתם משווקים וסוכני ביטוח ינתבו לקופות גמל, קרנות השתלמות או פוליסות פיננסיות.
היתרונות של המוצרים הללו גלומים בעיקר בהטבות מס, כגון: פטור או תשלום מס רווחי הון מופחת, דחיית מס, וגם בעלויות ניהול נמוכות יחסית לעלויות הבנקאיות.
כמו כן, חברות הביטוח משקיעות כספי הלקוחות גם בנכסים בלתי סחירים. לדוגמא: בתשתיות, כבישי אגרה, הלוואות, נכסי נדל״ן מניב (דמי שכירות) וכיו״ב. ההשקעות בנכסים לא סחירים נחשבות לבטוחות יותר – שכן, מדובר בנכסים ריאליים/מוחשיים אשר ללקוח הבודד אין אפשרות להשקיע עצמאית בשל הונו הנמוך ביחס להון של המוסדיים (חברת הביטוח).
לסיכום: לחסוך זאת תכונה טובה, אחראית וחיונית. חשוב להכיר את האפשרויות השונות על מנת לקבל החלטה מושכלת.
ט.ל.ח